מכתב תגובה למשרד החינוך

היום התפרסמה בתקשורת תכנית של משרד החינוך פתיחת שנת הלימודים. זו תכנית ראויה לכל הדעות, שמבקשת לאפשר לתלמידים הבוגרים והצעירים להביא לידי ביטוי את החויות התחושות והמצוקות שחוו במהלך מבצע "צוק איתן" בתקופה שהיו מחוץ למסגרות החינוך הפורמליות.

משום מה בחר המשרד, להוסיף עוד נושא, לתכנית – בתחום חופש הביטוי! ויש בו אף הדרכה מפורטת כיצד לנהל את הדיון הרגיש הזה. על פי ההנחיות נראה שהכוונה היא לגבי חופש הביטוי כלפי אלה שהביעו עמדה לגד המלחמה והזדהות עם הסבל של תושבי עזה, בשעה שילדנו ולתלמידו, לחמו וסיכנו את חייהם בסמטאות עזה.

אינני נגד חופש הביטוי, אולם התוספת הזו מעוררת תמיהה! וכי מבין הנושאים השונים שעלו במבצע הזה "חופש הביטוי" הוא הבולט והחשוב בהם?! האם הוא לא מעצים תופעה שולית של בעלי עמדה מקצוות המחנה והחברה הישראלית?!

תמוהה יותר היא העובדה שמשרד החינוך לא מצא לנכון להעלות על נס שבמבצע הזה זכינו לתופעה יוצאת דופן של אחדות בחברה הישראלית, אחדות חוצת מגזרים של כלל תושבי המדינה, של גישור בין דתיים לחילוניים מכל העדות בין ימין לשמאל, עירונים מושבים וקיבוצים. האם לא היה נכון לדון בכך שזכינו לגילויים של סולידריות וערבות ההדדית שלא ידענו כמותם גם במבצע "צוק איתן" ובמבצע "שובו אחים" שקדם לו. סולידריות שהקנתה "חוסן לאומי" חסר תקדים שהוא לכשעצמו הישג איסטרטגי – שזכינו לו במבצע הזה!

יש אנשים שפגשתי בדרום, בימי המבצע שדיברו על התופעה הזו במונחים "דתיים" כמעט, כגילוי שמימי שזכינו לו, כמתנה, כתופעה שמימות ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים לא זכינו לגילויה.

האם לא היה נכון להעלות על נס את החוסן והעמידות המיוסרת שגילו המשפחות של החטופים ב"שובו אחים", ואת העלמותה של תופעת הבכיינות וה"מגיע לי" וה"לא עוד" של האוכלוסייה באזורים בהם נאלצו לשהות במקלטים יותר מחודש ברציפות. האם לא היה נכון לדון בהתגייסות של החברה כולה סביב צה"ל והלוחמים, את החיבוק של משפחות הנופלים, והפצועים בבתי החולים. את ההתגייסות הסולידרית להלויותיהם של החיילים הבודדים, והתורים שהשתרכו ליד בתיהם של האבלים בשבעה, של חללי צה"ל בכל הארץ?!

האם הסולידריות והערבות ההדדית אינם משמעותיים דיים, ושמא אולי לא פחות ואף יותר מחופש הביטוי?! האם אין לה משמעות חינוכית לחינוך לאזרחות טובה, האם היא אינה משאת הנפש של מערכת החינוך שלנו, ביום יום?!  האם לא נבקש לתרגם אותה לאקלים הבית ספרי ולאקלים הלאומי של החברה הישראלית, בסיוע לחלש, ובתמיכה בנזקק?!

האם מערכת החינוך אינה מעוניינת למצוא דרכים כיצד לחזק אותה לבל תשחק ולבל תאבד מאתנו  לימות סתיו וסגריר, שעוד יבואו עלינו.

ושמא ואולי, כפי העושה רושם, יש רצון להצניע את התופעה הזו משום שהיא אינה משרתת אג'נדה, כפי שלמשל הנושא של "חופש הביטוי". אם אומה חפצת חיים אנחנו, לא ניתן למתנה החברתית לאומית שזכינו בה במבצע לחמוק מבין ידינו. נאמץ אותה אל לבנו ואל תודעתנו.

עוד נותר זמן לא מועט לקראת שנת הלימודים, נראה שעדיין הענין בר תיקון. הבה נשאל את התלמידים היכן הם ראו את התופעה מתקיימת? מה הדבר מלמד אותם על החברה הישראלית? וכיצד הם סבורים שניתן להמשיכה גם לאחר הסרת האיום?

האם לא נכון לבקש למנף את הסולידריות שזכינו לה סביב חיילי לצה"ל, לפעול במערכת החינוך  כדי לשפר את אחוזי הגיוס לצה"ל, שהשנה ראינו בחלק ממחזוריהם ירידה בהיקף המתגייסים?!

ואולי אף להכריז על שנת הסולידריות במערכת החינוך ובחברה הישראלית, שנה שבה נעודד את בתי הספר ואת הקהילות לפתח עוד תחומים של עזרה הדדית וסולידריות וגישור על פני המגזרים השונים בחברה הישראלית.
 
הרב אליעזר שנוולד הוא ראש ישיבת ההסדר "מאיר הראל" מודיעין - אופקים